דפוס דיגיטלי מתייחס לשיטות הדפסה מתמונה מבוססת דיגיטל ישירות למגוון מדיות.[1] בדרך כלל הכוונה היא להדפסה מקצועית שבה מודפסות עבודות קטנות מהוצאה לאור שולחנית ומקורות דיגיטליים אחרים באמצעות מדפסות לייזר או הזרקת דיו בפורמט גדול ו/או בנפח גבוה. להדפסה דיגיטלית עלות לעמוד גבוהה יותר משיטות דפוס אופסט מסורתיות יותר, אך מחיר זה בדרך כלל מקוזז על ידי הימנעות מעלות כל השלבים הטכניים הנדרשים לייצור לוחות הדפסה. זה גם מאפשר הדפסה לפי דרישה, זמן אספקה ​​קצר, ואפילו שינוי של התמונה (נתונים משתנים) המשמשים עבור כל הופעה.[2] החיסכון בעבודה והיכולת ההולכת וגוברת של מכונות דיגיטליות מביאות לכך שהדפוס הדיגיטלי מגיע לנקודה שבה היא יכולה להשתוות או לעקוף את היכולת של טכנולוגיית דפוס האופסט לייצר הדפסות גדולות יותר של כמה אלפי גיליונות במחיר נמוך.

ההבדל הגדול ביותר בין הדפסה דיגיטלית לשיטות מסורתיות כמו ליתוגרפיה, פלקסוגרפיה, גרבור או הדפס אותיות הוא שאין צורך להחליף לוחות הדפסה בהדפסה דיגיטלית, בעוד שבדפוס אנלוגי הלוחות מוחלפים שוב ושוב. זה גורם לזמן אספקה ​​מהיר יותר ולעלות נמוכה יותר בעת שימוש בהדפסה דיגיטלית, אך בדרך כלל אובדן של פרטי תמונה עדינים על ידי רוב תהליכי ההדפסה הדיגיטלית המסחריים. השיטות הפופולריות ביותר כוללות מדפסות הזרקת דיו או לייזר המפקידות פיגמנט או טונר על מגוון רחב של מצעים כולל נייר, נייר צילום, קנבס, זכוכית, מתכת, שיש וחומרים אחרים.

ברבים מהתהליכים, הדיו או הטונר אינם חודרים למצע, כמו גם הדיו הרגיל, אלא יוצרים שכבה דקה על פני השטח שעשויה להידבק בנוסף למצע באמצעות נוזל fuser עם תהליך חום (טונר) או UV תהליך ריפוי (דיו).

בהדפסה דיגיטלית, תמונה נשלחת ישירות למדפסת באמצעות קבצים דיגיטליים כמו קובצי PDF וכאלה מתוכנות גרפיות כמו אילוסטרייטור ואינדיזיין. זה מבטל את הצורך בלוח הדפסה, המשמש בדפוס אופסט, שיכול לחסוך כסף וזמן.

ללא צורך ביצירת פלטה, הדפסה דיגיטלית הביאה זמני אספקה ​​מהירים והדפסה לפי דרישה. במקום להדפיס ריצות גדולות שנקבעו מראש, ניתן להגיש בקשות להדפסה אחת בלבד. בעוד שהדפסת אופסט עדיין מביאה לעיתים קרובות להדפסות באיכות מעט טובה יותר, עובדים על שיטות דיגיטליות בקצב מהיר כדי לשפר את האיכות ולהוזיל עלויות.